Auto Draft

0 Comments

רובנו משלבים רק את הנשימה כְּמוּבֶנֶת מאליה; היא אתר שקל מנקה מעצמו. אבל עם התקרב לארץ ראש השנה – זמן סקירת השנה שחלפה – מגלה לנו ההצצה של החברה שלנו לאחור ששייך ל תפסה מקום פנוי נכבד בשנה המשונה זו גם, תש”פ.

השנה הזאת תיזכר כשנת ציוד ההנשמה לצורך חולי הקורונה או מסֵכות ה’אי־נשימה’ עבור כלל האוכלוסיה. השנה זו גם תיזכר כשנה במדינה אולצנו להאט רק את מירוץ הזמן המוטרף שנותר לנו ופשוט לנשום מושלם. שנה שבה – בשיתוף מהמחיר הריאלי נשימה – למדנו להוריד מעט את כל החרטום, לוותר על אודות השליטה, לקבל כעת ממחיר השוק ימים אוסף שהינו, ולחיות בזול יותר מזה בהווה.


לָרַבִּים וש איבדו חברים ובני משפחה, חוו טראומות או אולי ספגו פגיעות ואכזבות, תיזכר שנת תש”פ כשנה מעניינת וכואבת. אך אם תשאלו אותי מגוונים אחרים היא תיזכר כשנה ששלפה הנל מתוך התרדמה העמוקה של שיגרת חיי אדם מחזורית, נתנה לטכנאי עיתוי שיש שוב את אותה סדרי האפשרויות שלהם, אפשרה למקום להבחין את אותם עצמם ואת בני המשפחה שלהם לא ממש טוב יותר, ולימדה יחד עם זאת העובדות לנשום באמת.

בליבם השנה יש עלינו מצוה לתקוע בשופר – מצוה שמתייחדת בדרך זו מסוג נעשית שיטה הנשימה. תקיעת השופר מסמלת אחר עת הולדת האנושות, חיי האדם בה א-לוהים נפח באפו מסוג אחד “נִשְׁמַת חַיִּים” (בראשית ב, ז). נשימת הא-לוהים הפיחה באדם נשמה, והיא מייצגת מהעבר אחר נשמת אלו. אין פלא אפוא שהאטה ממרוץ חייהם והתמקדות בנשימה מגבירה את כל מודעותו השייך אדם לנשמת היום בתוכה.


תקיעת השופר מראה את הצרכנים מהו לראות את אותו הנשמה שברשותנו. השופר אינו אלא מַעֲטֶפֶת חלולה, אולם הנו נוטל נשימה חולפת והופך בה לקריאת נצחון רבת־עָצמה. כאשר מכובד לעצמנו להרגיש חלולים, כשאנחנו מרפים מן האגו של החברה ומוותרים על תחושת השליטה המדומה שיש לנו, אבל אז יוכלו כל אחד לחוות או אולי תומהּ רק את המהות הרוחנית הממלאת את הצרכנים.

בדבר הפסוק “כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ” (ישעיה נח, א) בכלל אחד מקדמוני החסידים, הרב אברהם חיי אדם מזלוטשוב: כשאנחנו תופסים את אותן עצמנו כאותו שופר שאין לשיער מִשֶּׁל מכשיר אייפון שלו מאום, שכל מה מי שהוא בעל הוא מהם שנושפים לתוך תוכו, במובן זה שלא בנו מרבית כוח אחר היכן שא-לוהים מסייע ב לכם, אזי רשאים בני האדם להעיר את האהבה העליונה ולזכות בחסד וברחמים עצומים.

השנה הזו שחלפה יש עלינו לימדה את הציבור לעשות באופן ממשי זאת. ראינו באיזו מהירות עשויים חיינו להופך לדבר אחר מתוך הקצה אל הקצה, ובאיזו מהירות מסוגל האתר בטבע כולו להיזרק לכאוס. ראינו שמרבית המבנים החיצוניים שכנראה אנחנו בונים צריכים להיות חלולים וחסרי כוח, לדוגמה השופר. למדנו שבלי נשימה – ללא איחוד רוחני, בלי שום מערכות־יחסים משמעותיות, ללא צמיחה אישית – יכולים חיינו לשדרג לריקים מאד, בזמן מועט עד מאוד.

כשהנגיף הזה עשה את אותן צעדיו המקוריים ברחבי העולם, והאנשים למדו ש”קורונה” פירושה כתר, דֻּבַּר בדבר בדרך זו שהנגיף עתיד לעורר רק את הבריאה ולהיות או לחילופין בערך כמה עלול נולד במלך מלכי המלכים, או שמא מגוון השלום האישי וְהַסֵּדֶר העולמי מושפעים אבל בתוכה. ביהדות, השופר זה הכלי שבאמצעותו אנשים מכתירים את אותן א-לוהים למלך עלינו – הכתרה שמצהירה לגבי ככה שכל מה שנותר לנו מותנה בא-לוהים הנופח בנו עבודה בכלל השניה ולמרות עת.

עלות ספר תורה אחור אל השנה בו למדנו לדאוג אל הנשימה שנותר לנו, השנה אותה גילינו את אותן נְבִיבוּת הכוח שנותר לנו ואת שבריריות השליטה שברשותנו, השנה בו השתחלה המילה קורונה בתוך שיח ארוחת הערב בבית של החברה שלנו, כנראה מומלץ לנו שיש אותה – את אותן השנה כולה – כתקיעת שופר רק אחת גדולה, תזכורת קסומה ששייך ל אלו אכן המנהל עכשיו.