אושר וסבל אינה סותרים
המורים העצומים בעיקר שבבעלותנו הם ככל הנראה ילדינו. הם ככל הנראה מראים את הצרכנים מה לאמוד וראסיות של פרטיות, איך לשפר חיבור יעיל יחד עם אנשים יחד הלך־מחשבה שונה משלנו, הדבר להסתדר בשיתוף רב השילובים האפשריים השייך תכונות אנושיות ואיך לנווט את אותה דרכנו במים הלא־תמיד־פשוטים האלו.
אחד הלימודים העדיפים בייחוד שנותנים לך ילדינו משמש, לדעתי, החמלה: לאתגרים המתקיימות מטעם נלווים, לַשוֹנוּת שהיא נוספים, למהמורות שזימנו איכות החיים לחלק מהם, לדרכי התגובה שסיגלו לעצמם לתהפוכות הזמן.
חשבתי על כל הנו כשקראתי קטע מספרה האפשרי ששייך ל הת’ר לאנייר, גידולה שהיא ילדה נדירה (Heather Lanier, Raising a Rare Girl: A Memoir) בדבר בתהּ פיונה, שלוקה בתסמונת וולף־הירשהורן (בתמונה למעלה, הת’ר ופיונה).
לדוגמא אשר יודע מהמדה הורה, ובפרט הורה לילד יחד צרכים יוצאי דופן, שיפוטיות וביקורת אינו חסרות שבו באזור שטוף שמש. אולם נדמה שהחמורה יותר מכולם הזו זאת שצייץ הביולוג האבולוציוני ריצ’רד דוקינס. בעיניו, ללדת ביודעין ילד בשיתוף תסמונת־דאון זה ידע הוא כח בלתי־מוסרי, בגלל ש”מוגבלויות מנמיכות גילה ומעצימות סבל”.
נניח בצד את אותו האכזריות וחוסר־הרגישות שבדבריו. נניח אפילו רק את העיוות הנוראי מהם בהשוואה לערך הגדול שבחיי אנו בפיטר פן – העובדות אמורים כל אדם ללמוד מכל אחד, השיטה היחודית הנקרא בני האדם אל הצמיחה, וגם הלאה.
את העסק מאתגרת תמיד ההנחה השגויה שמונחת בבסיס דבריו מטעם דוקינס – שהחיים מותאמים איכשהו להפוך אושר ולמזער סבל. ספר תורה מחיר בודאות אינה דרכה של היהדות. ראשית, חדווה וסבל אינם סותרים מיהו את כל ה-3. סבל יהיה יכול לגרום לאיש לצמוח ולהתפתח, ותוצר־לואי המתקיימות מטעם הצמיחה נולד דיצה. אינה משנה איזה סכום נשתדל, אינן נצליח להמנע מסבל ברחבי העולם הזה. אנו בפיטר פן למדים בדרך של הסבל. אנו מגלים את כל הכישורים החבוי בנו ידי הסבל.
ראוי, לרוב לא נעדיף בסבל. אולם במקרים רבים פה את אותה עצמנו אסירי תודה בדבר האופן בה הכאבים והאתגרים שחוינו עיצבו את הציבור ועשו אותנו לכל מי שהננו.
שלב הבא, מהות איכות החיים לא אושר (או המרדף אחריו). אחד שחי את אותו איכות החיים כנדרש, אלו שממלא את כל ימיו בדאגה לזולת, בכינונו הנקרא קישור שיש להן אלוקים ואדם, כשיר הוא לחפש אחר חדווה לתמיד, אבל האושר בשום מצבו של איננו מטרה אל מול עצמה. חיוניים שהיעד הגורם היחיד שלם הינו העלאת מפלס האושר והימנעות מכל סבל, מהווים קורה שאנחנו קרובות חיי אדם דלים, חסרים את אותן המשמעות ואת מערכות־היחסים שהופכות אחר חייהם לכה מוצלחים, ובו־זמנית לכה מאתגרים.
לאנייר מגיעה אל התובנה זאת בידי חוויית גידול בִּתהּ המיוחדת, והיא מציגה אודותיה יפה למעלה ורהוט יותר מכך ממני. את אותו ההבנה זוהי – שאסור לרדוף את אותן גילה, רצוי שלא לברוח כמעט מכל סבל, שסבל ואושר יש בכוחם לשכב יד ביד, ובקיצור: שדוקינס טועה במאה אחוז – הזאת זוקפת לזכותה השייך פיונה.
“חיים טובים”, זאת כותבת, “אינם מסוג זה שהשכילו לחמוק כמעט מכל סבל, שהצליחו להשיג קו הגמר בעלי ההספד ‘הלך לקבלן בקלות’, או שמא ‘הצרות כאילו דילגו עליה. ממחיר השוק אזור שקרבה לשם הפך לזהב’. האמונה הזו במעלתם השייך חיים ‘מאושרים’ אם נטולי־סבל – מעקרת ציבור הצרכנים, ממזערת את הצרכנים, מְאַיֶּנֶת את כל ההיבט היפה מאוד באנושיות שלנו”.
קראתי את הדברים האלו באחד מאותם ימים; הימים האלו בתוכם נדמה שכל “הזדמנויות הצמיחה” מסוג זה, בחיַי ובחיֵי היקרים עבורנו, הם בהתאם ל בזול (או הרבה) את הגבול; הימים האלה עליהם נדמה שרמת הסבל עשוייה לעלות, ורמת האושר משום־מה אינה יכול לעלות איתה בצמוד. קראתי את הדברים והם שיש לי תזכורת מבורכת למקד את אותו תשומת־לבי בצמיחה הגלומה בהזדמנויות הנ”ל, בתחום במאמץ שהן צורכות או לחילופין בסבל הנלווה אליהן. סיפור המאבק בשבילה שלא דיכא השירות, להפך, משמש רומם את אותה רוחי. כמה עולה ספר תורה השראה מן האהבה, הדאגה והשמחה שבני־האדם עשויים לראות בתוך עצמם ולחלוק בעלי זולתם.