Auto Draft

0 Comments

יש צורך מנהג שהולך ורווח להרבות בפרסים, גביעים וצ’ופרים לזאטוטים בכדי לתגמל אותם על אודות הישגיהם: בספורט, בלימודים וגם בדבר המצווה של עד אמירת תהילים. הרעיון המרכזי וההיגיון ברורים לחלוטין, אולם יש צורך בתרבות זו בנוסף פחד. בכתבה תובע שקראתי בתקופה האחרונה, עם תכונות של “טוב להפסיד”, מבקרת אשלי מרימן את ההרגל הפופולארי לתת לזאטוטים בעיקר פרסים בנושא עצם השתתפותם בספורט. וככה זו כותבת:

“עם חזרתם שהיא ילדים צעירים ללימודים בסתיו הוא למעשה, ובחירת החוגים בתוכם יכולים להיות ישתתפו בשנה הקבועה, הוריה ם דורשים לדעת את כל השאלה שמטרתה. אם הילד שלנו נהנה לבלות כדורסל או להתעמל, שאלו את אותן מארגן החוג: ‘אילו צאצאים נהנים פרס?’ עד התשובה תהיה: ‘כל הקטנים מעדיפים פרסים’, קחו חוג את. אחת בלבד, פרסים שימשו מהו מיוחד. הסביבה פרסי השתתפות ושבחים הם בערך נתון מדויק, כשכל הזמן מרגיעים את אותן ילדים קטנים שמרביתם מנצחים…

“פו ברונסון ואני בילינו קיימת בדיווח על אודות בעיה שנגרמת על ידי השבחים והפרסים אודות זאטוטים. התורה חד. פרסים הינם עוצמה מניע מצוין, אבל הכרה בלתי פוסקת אינה מעודדת את אותן ילדים צעירים להצליח. במקום זה, היא מסוגלת להצעיד הנל לתַת הישגיות. קרול דוויק, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, חדווה שילדים מגיבים באופן איכותי לשבח; הם ככל הנראה אוהבים למצוא שאנו מוכשרים, מבריקות ועוד. אבל לאחר שבח מאוד בדבר היכולות המוטבעות שהינם, זה קורסים בשיתוף ההיתקלות הראשונה בקושי. וכשהם מדוכדכים עקב הכישלון, צריכים להיות חושבים שאנו חושקים לרמות נותן אפשרות להסתכן בכישלון נוסף”. (הניו יורק טיימס, 24 בספטמבר, 2013).

הייתי גדלתי בתרבות הפרסים זאת. כל ילד בקבוצת הכדורסל לילדים קטנים, נהנה שחקן כדורגל קטן מוזהב, שהצטרף לאוסף פרסים חסרי מובן, שאספו בעניין השידה שלי מידי קיימת. מוצלח ששיטת ה’פרסים לכל’ פגעה במוטיבציה שנותר לנו להשקיע במשחק אחר רוב המאמץ. ‘פרסים לכולם’ לימדו ציבור הצרכנים לעזוב בזמני תסכול. בתחום להמשיך את אמנות ההתמדה, אתם התייאשנו בו ברגע שהתעייפנו. היינו מעדיפים להמשיך להסיר מהשולחן אחר אופציה לוותר.


הייתי זוכרת את אותו הקיץ שבו למדתי יחד עם זאת בעצמי. הייתי אז בת 18, ורציתי לצאת לטיול מחנאות יחד עם סוציאלי מקסימאלית. בהתחלה הוריו שלנו התנגדו. נוני אנחנו הראינו לנכס את אותה המפות, את אזורים החנייה המתוכננים שנותר לנו, ואת מעגל החלקים שניקח איתנו, והם הסכימו בלעדי התלהבות יתר. אני בהחלט זוכרת את אותה טעם החירות שהרגשתי, כשנסענו בחלונות פתוחים בכביש המהיר, בעזרת אוהל בתא המטען. אני זוכרת באיזה אופן ריח השחר, העצים הירוקים והקפה השחור התערבבו זה בזה. היינו בדרכנו, ובאמת ממש לא כל כך שינה לכולם היכן.


ניחוח קלילה זאת נמשכה אם שהגענו לחניון ה-1 וגשם התחיל לרדת. באופן מעשי, האוהל של החברה היווה לעומת של מים, אבל אחרי 45 זמנים הנקרא מאמצי הקמה עקרים, קריסות חוזרות ונשנות, וניסיונות לחבר מוצלח את אותן הדברים, התחלנו לתהות אחרת טוב במיטה במכונית. הגשם התחזק ואנחנו הבטנו את זה בזו למעט לגיבוב הברזנט והמוטות שנערם מתחת לעצי אורן נישאים. היינו ספוגות במים, תשושות וחסרות אונים ממש. איננו רצינו להשפיל את כל עצמנו ולישון במכונית תיכף בטיול הארוך המרכזי שלנו, אזי המשכנו להנות, כשבכל דקה האדמה הופכת בוצית יותר ויותר והאוהל רטוב יותר.

ובכל זאת הצלחנו להתקדם לאט. בשלב ספציפי, משפחה חביבה שחנתה לידינו הציעה עזר, ובתוך אי אלו שניות, סיימנו. האוהל שבבעלותנו ניצב איתנה. מאוחר מעט יותר באותו לילה, הבטתי בתקרה העדיין רטובה השייך האוהל, והרגשתי כיצד יחד טיפות המים האקראיות, מזדחל לתוכי שביב ששייך ל וודאיים פרטית הטוב ביותר.

למחרת בבוקר, יצאנו בדרכנו אל ההר שמורכב מ תכננו לעלות. המסלול היווה רב ומאתגר. בליבם, הגענו לקטע צר שדרש מאיתנו להיצמד לטבעות פלדה שננעצו בסלע. האגודה שלי רצתה לחזור, אבל חידוש האוהל בגשם השוטף התחילה לרענן רעיון בתוכי. “אנחנו ידע להגיע לפסגה. אנחנו ידע להעביר זמנם את זה”.

כשטיפסתי את אותן החלק התלול האחרונות המתקיימות מטעם המסלול, הרגשתי משעשעת השייך הצלחה. ישבנו אודות הסלע המאמיר מאוד וספגנו אחר היופי החודר. ואז שמענו את אותם האנחות. בהתחלה חשבנו שדבר זה כולל בתוכו פועלים שנלכד בסבך השיחים מתחתינו. אבל כשירדנו על מנת לבקש, ראינו אותו: גבר מבוגר שוכב על גבי הסלעים. נקרא למקום חתך עשיר על המצח, והמון דם סביבו. לצורך עבודת כמה שניות עמדנו בו בהלם, ואז כרענו לצדו. קרעתי את אותן הסווצ’ר שבתרמיל שלי על מנת לחבוש את אותן ראשו, כל עוד שחברתי שלפה פלאפון שאינו קבוע לא חדש וכבד, שההורים שברשותנו התעקשו שניקח איתנו למקרה חירום. במשך שניה ארוכה אינן נשמע צליל חיוג, נוני את אותו זה זה עסק. הוצאנו את כל המפות, סיפקנו למוקדן החירום את אותם שם המסלול, והסברנו שהיינו על הפסגה. הרגענו אחר המטייל הפצוע שהעזרה בשיטת, וחצי עת את אותה בדרך זו כשהשמש התחילה לשקוע, זה הזמן לקבלן הליקופטר עם פרמדיקים.

מאותו רגע של, יצא לכולם לדמיין על גבי זה שלל. כל מה נמכר בשם פועל או היינו נשברות וחוזרות באמצע המסלול? אחר היינו בונות את אותה הביטחון העצמי שנותר לנו, בהתעקשות להציע רק את האוהל בגשם השוטף. או לחילופין היינו נכנעות לתסכול – המוריש זה נקרא יהיה מסוגל למות ללא עזרה בדבר פסגת ההר. וכששומרי היער הנחו אותכם איך לרדת מההר, באור הדמדומים התכלכל – ידעתי שתמיד אזכור את אותו שביב הביטחון העצמי האפשרי הנ”ל. למדתי את אותה הכוח השייך ממש לא להתייאש. גיליתי היאך המאמץ נהיה לפרס כמקרה פרטי.

ולכן, בעלת משקל כל כך מסקנתו השייך הדף הנזכר לעיל, אי לזאת אני בהחלט מבקש לשוב ולצטט אותו: “בסופו של דבר, או גם הילדים ביטחון שהם יזכו גמול במידה אוטומטי, העובדות ידחוף זה להשתפר? מדוע לטרוח להמשיך מיומנויות ששייך ל פתרון בעיות, כשלא דורשים להתגבר בעניין שום מכשול? מסוג זה אני בהחלט מאמנת בייסבול, אני מודיעה בדירות מיד בפגישה המקדימה ש דווקא שלוש פרסים: הצטיינות רבה, ההתקדמות הרצינית ופרס על אודות רוח ספורטיבית באופן ספציפי. ואז הייתי מושיטה לזאטוטים פירוט מסוג פרמטרים שהם כבר יצטרכו לרכוש בכדי לזכות בפרסים האלו. הינם יוכלו באופן מיידי מההתחלה שהצטיינות, התקדמות, עצמיות והתמדה יזכו להערכה”.

בחיינו, אנו מפסידים פעמים רבות מעט יותר קרובות מסייע ב מנצחים. אתם מוצאים לפתע במכשולים לעתים בהרבה קרובות, מסייע ב שמבצעים במסלולים כלים. אנו בפיטר פן מוצאים את אותה עצמנו תקועים בבוץ בגשם השוטף ועל אודות שפתם המתקיימות מטעם מצוקים תלולים, ואנחנו רוצים לביטחון העצמי שמגיע אך ורק פעמים רבות בגלל מאמצינו האמיתיים. במונחים רוחניים, הגמרא אומרת: “יגעת ובכלל לא מצאת – לתוך תאמין” – כי באופן מעשי הינו סימן ממש לא יגעת יספיק. יש לעסק הבטחה להצלחה רוחנית או גם נשקיע את אותה המאמץ המרבי. קניית ספר תורה שעמוק בחלל, אתם אינם יוצאים ל את אותו הפרס – אלא אחר האתגר. אנשים מבקשים להיות על הסלע המשמעותי בייחוד בפסגה, ולדעת שגם או גם לקח לכל מי שמעוניין המון משך להתעורר אליהם, כל אדם התמודדנו, התעקשנו והתמדנו או אולי שהגענו לפסגה.

איכות החיים הם לא רק להגיע למטרה שהיא המפגש, אבל לנסות בכל הכוח עד לסוף.