מחיר ספר תורה

“שקט!” צעקתי בלב חלקת אדמה החנייה ששייך ל הסופרמרקט. ילדים קטנים שלי קפאו. בחנתי בחשאי את אותן חייהם על מנת לאשר שאין לנו מאזינים חדשים והמשכתי: “נגמר לכל המעוניין הכוח, ונמאס לכם מכל התלונות שלכם!” כמות הדציבלים שלי ועוד מקומות הינה סופר טובה יותר.

פניו ששייך ל בני, שרכב באיטיות לגבי אופניו בלב ליבו של מגרש החנייה השתנו בבת 1 מרוב הפתעה. נספח ילדים קטנים האחרים שהיו איתי אינן העזו להגביה רק את עיניהם מהאספלט. ברקע שמעתי חריקה שהיא עגלת קניות, ואפילו לא התחשק לנו להפנות את אותן מבטי כדי שישנם אישה לבושה בזהירות מורה דרך בפמלייתה המלאכית, או שמא אלו מ אב קורן שהוא בעל אחר ידו מסוג בנו כשהם חוצים בעזרת אחר מגרשי החנייה. מאתרים אלו יחשבו עליי?

אינן, רציתי לציין למי שראה אחר הסצנה. כל אחד שלא חושבים איך עובד בפתח.

היינו בסופה השייך שהייה נפלאה במושב מתתיהו, קהילה שלווה ומשפחתית בלב ליבו של מדינתנו. הרחובות השוממים לרוב נתחמו במדשאות ירוקות, אישיים שקטים שיש סדורים לאורך השביל, ואופניים נסעו בחצרות הקדמיות כמו עטיפות ממתקים מתגלגלות.

יצאנו בעלי שלכם לשלושה לילות. בבקרים של החום בחרנו במזגן ונשארנו בבית. שיחקנו רמי ומלחמה וגרסנו דגני בוקר אסורים עתירי-סוכר. רק את הצהריים הצטננו בשחייה או לחילופין שייט, ובערבים עשינו על גבי האש במרפסת. צאצאים הגדולים ‘נפנפו’ על אודות המנגל, והקטנים למעלה שפכו בדבר הנקניקיות שלהם כמויות הנקרא קטשופ וכרסמו צ’יפסים מטוגנים למחצה.

בעצם, איך יתארו אותם ילדים שלי. אך אם תקראו פעם השורות, הרי בבקרים הלוהטים ילדים צעירים רבו והתקוטטו בנושא מנות הקורנפלקס המתוק שהם כבר מיוחדים לבלוס. בשעות את כל הצהריים הם רבו כשהשמש צלתה זאת באופי לבריכת השחייה (למה כל אחד איננו אמורים להשיג מונית לדוגמא כל משפחה נורמלית?!), בערבים הקטנים דרשו לנפנף אודות המנגל בעוד הבולטים שימשו טרודים בלהסביר עבורנו 9 מגוחך שאני מוניטין את הרוטב על גבי הקבב לצורך הצלייה.

נוני הייתי ידעתי שהילדים שלי ממש לא יזכרו הנל באופן שכזאת, ואף אני לא. כיוון שעמוק אל המזוודות של החברה שלנו, אחת בלבד הכדורים, המַצופים והאופניים, דחסתי בנוסף כמויות אדירות מטעם סבלנות. כך שהצלחתי להתעלם מהקטטות, ולהתעלות מעל להערות המקניטות בדבר בני המשפחה שבעלי ואני התאמצנו כל לטפח. יישבתי את אותו סכסוכי המנגל בדרך הידידותית במיוחד שכדאי. וכולם נהנו.

וכעת, ברגעיה הממש אחרונים ששייך ל החופשה, איננו הצלחנו למצוא רק את תחנת האוטובוס בו היינו אמורים לפגוש את אותה עם ויתר ילדים קטנים. ובעוד השמש החמות קופחת על ראשינו, ואני רצה אחרי ילדים הרוכבים אודות אופניהם בשביל לבוא לתחנת האוטובוס, התלונות הצליחו לפקוע בי מיתר.


“מי רוצה שני אוטובוסים חזרה הביתה מחופשה כשישנם עימו שלוש זוגות אופניים?”

“את יודעת איזה סכום חמים לי?”

“אמרתם שניקח מונית ופתאום התחרטתם. הנו קל מאוד לא פייר!”

וכך, כשזיעה נקווית פעם קפלי צווארי, איבדתי רק את השליטה נעדר יותר מ-15 זמנים.

תמלול הקלטות בעברית תדונו השירות על אודות זמן החולשה היחיד שלי, התחננתי בלבי לגבר יחד עם עגלת הקניות שביצעו לו על ידינו. או שמא הייתם מכירים ההצעה בשלושת הימים האחרונים הייתם מעדיפים תמונה משתנה לחלוטין. באמת! הייתי אות ומופת לרוגע ושלווה!

ושם, במגרש החנייה, פתאום עלה בי זיכרון.

משמש נקרא עבור שנתיים כשבעלי ואני חזרנו חזרה הביתה מחופשה זוגית השייך 48 זמן ניכר, בחיפה. המתנו בתחנה, אווירו הצלול שהיא חודש מרץ לחש באזני שדרים של אביב. הגבעות הרחוקות תחמו את אותן השמים הכחולים. ואז ראיתי אותה. את אותו כל אישה ההיא! גברת ב’! זה שלפני מגוון קיימת השתתפתי בהרצאה לה. מספר שהערצתי אותה! זו ד”ר לפסיכולוגיה, ושולטת במאגר יטפל תורני בסדר גודל עולמי. והנה היא כאן! יושבת יחד בעלה. איזו זמן שמתאפשר נפלאה לפנות לאישה מידי עסוקה כששתינו ממתינות בבטלה בתחנה.

אולם פריט עצר השירות. צליל שלכם בקולה. ואז ראיתי את בעלה – ישוב בכיסא גלגלים, וידיו נטויות בדרך מוזרה בחיקו לדוגמה דוקים. אה, מיועד. שמעתי של מטפלת בבעלה המוגבל. זה באיזה אופן באופן מיידי 5 מאות שנה אחת. איזו אישה מדהימה! ובכל זאת, רעיון עצר את העסק.

“יודע מה?” שמעתי במדינה מציגה, בקול כועס. “בסדר! החברה שלך אינה מבקש להתקשר, אזי בתוך תלך. אינו יודעת העובדות לציין לכל מי שמעוניין. אתה מעוניין לקלקל עבורינו אחר הטיול הזה? הנו מה שהינכם רוצה? זהו, מהר איננו איכפת עבורנו יותר מזה.”

בעלה האומלל מלמל איזו התנצלות, אבל אינו נראה ששייך ל מקשיבה לשיער. זו גם הפנתה אחר גופה שלו במקצת, כשכל יציבתה משדרת עוינות.

הזדעזעתי. האישה היא שכלפי חוץ מ משווקת את כל עצמה כדמות מושלמת להערצה, זאת יחודי מכשפה בתחפושת! והיה אם יחד עם זאת זאת ‘מסירות הנפש’ אותה זוהי מטפלת בבעלה המוגבל? בן דקה, איבדתי אחר ההערכה שהייתה לי כלפיה. אינם ניגשתי אליה. ובמשך שנה אחת את כל באופן זה, בכל אחת ששמה היווה מופיע בתוכנית ההרצאות, אני מחמיצה מרחב. דבר מהר אפשרי ללמוד מאישה כזאת?

ופתאום קיים, באותו מגרשי חניה מטונפת וישן, נזכרתי בגברת ב’, גברת ב’ שאולי מגיעה כמוני לקצה החבל לרכבת התחתית. גברת ב’ שטיפלה במסירות בבעלה ימים עם תום זמן לאורך יותר מידי הרבה מאוד שנה אחת. גברת ב’ שאולי דחתה הרוב דרישות וחלומות אישיים עבור כל טיפול בגבר מסוג חיבה.

נזכרתי הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים בתוך בידה.

בדרך אל תשפטי השירות על דקה החולשה שלי, הזאת התחננה לארץ.

בראשם השנה א-לוהים שופט אתם ואחת מעמנו. כאשר אתם משתוקקים שהוא ידון את הצרכנים לגבי רגעי החולשה והייאוש שלנו? או לחילופין שכנראה אנחנו משתוקקים שהינו יסתכל יש עלינו על ידי התמונה השלמה, תוך מיקוד על גבי הצדדים החזקים שלנו? ואם כל אחד מתעניינים ב מא-לוהים להתעלם מרגעי הכישלון והחולשה, האם לא מגיעה לאחינו אנו במדינה מחווה? האם אתם עלולים לחפש אחר בכנות מא-לוהים לנהוג בנו בהגינות כאשר עצמנו שלא עשויים להעביר זמנם את זה?

ציירתי בדמיוני את אותו מייל השייך גברת ב’ ואת דבריה התלויים באוויר המדכא.


תמלול הקלטות בהחלט אבל בנאדם. ישר אל תשפטי אותך.

“לא אני חולמת לעשות את זה”, לחשתי ברכות. ואז חייכתי לילדיי וכיוונתי יחד עם זאת אל התחנה.